פרסומים ~ עדכוני פסיקה

ת”א 38910-08-13 המוסד לביטוח לאומי נ’ מגדל חברה לביטוח בע”מ

1. עניינה של התובענה בשיבוב של תשלומים ששילם ו/או ישלם התובע, לנפגעת בתאונת דרכים, הגב’ ג’.א. (להלן: “הנפגעת”).
2. אין חולק כי הנפגעת הינה עובדת זרה אשר שהתה בארץ מכוח אשרה וכי מעסיקתה היתה גב’ ש. קרמר.
3. כמו כן, מוסכם כי התאונה התרחשה ביום 14/7/06 כאשר מר א. קרמר נהג בקלנועית והנפגעת ישבה לצידו והקלנועית נפגעה מרכב פרטי אשר בוטח בביטוח חובה על ידי הנתבעת.
4. מר א. קרמר הינו בעלה של הגב’ ש. קרמר.
5. התובע הכיר בתאונה כתאונת עבודה ושילם וישלם לנפגעת סכומים שונים בגין נזקיה כתוצאה מן התאונה.
6. התביעה הוגשה בהסתמך על הסכם רב השנים בין התובע, המוסד לביטוח לאומי, לבין חברות הביטוח.
7. בהתאם להוראות ההסכם, שאינן שנויות במחלוקת, על חברות הביטוח לשפות את התובע במקרים המתאימים בשיעור של 80% מהתשלומים ששילם וישלם לנפגעים.
8. שתי סוגיות מרכזיות מצריכות הכרעה: והשנייה, האם הקלנועית הינה “רכב מנועי” כהגדרת החוק לפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל”ה – 1975.
9. האחת, האם התאונה הינה תאונת עבודה ;
10. לשיטת הנתבעת על השאלה הראשונה יש להשיב בשלילה ואילו על השאלה השנייה בחיוב ולכן אין לחייבה בסכום התביעה ועל התובע לתבוע את מבטחת הקלנועית , חב’ “כלל”.
11. להלן אדרש לשתי הסוגיות.

• האם התאונה הינה תאונת עבודה?

המעסיקה הרשמית של הנפגעת, בהתאם להיתר העבודה, וגם על פי ה”תביעה לתשלום דמי פגיעה והודעה על פגיעה בעבודה” הינה הגב’ קרמר.

התאונה התרחשה כאמור לעיל, עת שהנפגעת התלוותה למר קרמר לצורך טיפולי פיזיותרפיה שהוא היה אמור לקבל (להבדיל מהגב’ קרמר).

הגב’ קרמר לא היתה נוכחת בזמן התאונה.

לפיכך, אליבא דהנתבעת אין עסקינן בתאונת עבודה.

1. אין בידי לקבל את טענת הנתבעת ואפרט.

1. בסעיף 79 לחוק נקבע: קרי; גם אם הנפגעת היתה עובדת של הגב’ קרמר בלבד הרי שאם התלוותה למר קרמר מטעם הגב’ קרמר אזי גם אז תוכר התאונה כתאונת עבודה. ייתכן מצב בו המעסיק/ה י/תבקש או י/תורה לעובד ללוות את בן/בת זוגו/ה לקבלת טיפול.
2. חרף האמור לעיל לא הובאו ראיות בנדון.
3. ניתן לשער כי לנוכח מצבה הבריאותי נמנע מהגב’ קרמר להצטרף לבעלה שהיה זקוק לליווי בעצמו נוכח מצבו הרפואי.
4. “תאונה שאירעה תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמו” (ההדגשה שלי, י.ג.).

• אין בית המשפט מתערב בקביעת המוסד אלא במקרים מיוחדים, כגון: קנוניה, פעולה בחוסר תום לב או חריגה מסמכות (ראה דנ”א 10114/03 המל”ל נ’ אררט פ”ד ס (4) 132 וכן ע”א 668/71‏ בנימין מורגנשטרן נ’ ברוך דימנשטיין, פ”ד כו(2) 841:במקרה דנן לא הוכיחה הנתבעת ולו אחד מן המקרים המיוחדים. עם זאת יצוין כי בניגוד למקרה שנדון החקירה והדרישה במקרה זה היתה מינימאלית לכל היותר, והקלות בה הוכרה התאונה כתאונת עבודה מעוררת תהייה.

3. “כאשר פקיד התביעות של המוסד לביטוח לאומי, שהכיר בתביעת המשיב כלפי המוסד בהתאם לחוק הביטוח הלאומי, פעל בתום-לב וכאורח סביר. השופט י’ כהן, בשבתו בבית-המשפט המחוזי בחיפה, ב-תי”א 936/62, 127/63, [8], חיווה את דעתו כי, מלבד ממקרים מיוחדים שבהם יעביר בית-המשפט את החלטת המוסד תחת שבט בקרתו. כגון במקרה של קנוניה או כאשר מוכח בעליל שהמוסד פעל ללא סמכות- “אם נקבעה זכותו של המבוטח לגימלה באופן הקבוע בחוק הביטוח הלאומי, אין על בית-המשפט הדן בתביעת המוסד נגד צד ג’ לעשות את עצמו כבית-דין לערעורים לגבי חבות המוסד כלפי המבוטח” (שם, בע’ 407).
4. לא מן הנמנע כי מר קרמר היה מעסיק נוסף של הנפגעת.   עם זאת, סביר להניח כי ברוב המקרים בהם אדם / המעסיק נדרש לעזרה סיעודית, מי שמשלם את דמי הביטוח הלאומי הינו בן משפחה, אם ממקורותיו הכספיים של המעסיק ואם ממקורותיו הכספיים שלו. עצם התשלום אינו מלמד בהכרח על זהות המעסיק.כמו כן, מכתב מעורך דין אינו מהווה ראיה לזהות המעביד, קל וחומר של עורך הדין המייצג את הנפגעת לה אינטרס שמר קרמר יוכר כמעביד.
8. הדברים מקבלים משנה תוקף מפניות ב”כ הנפגעת עו”ד שחר לזרוב, לתובע, אשר צורפו כנספחים ג’ וד’ לסיכומי התובע, מהן ברור כי מר קרמר הינו מעסיק נוסף וכן מן התשלום ששילם.
9. הדבר עולה, כביכול, מן התביעה לדמ”פ, שם הוא חתום על “הצהרת המעביד” וכן מתיאור הפגיעה על ידי הנפגעת: “נסעתי עם מר קרמר אהרון (בו אני מטפלת) בקלנועית שלו…”
10. לאור הנימוקים שנסקרו לעיל ובמיוחד הנימוק שיפורט להלן סבורני כי יש להכיר בתאונה כתאונת עבודה.הנתבעת אינה יכולה לטעון מחד גיסא לכך שהתאונה הינה תאונת עבודה וכי יש לנכות את התשלומים במלואם בהליך אחד על מנת להקטין את חיוביה ובהליך אחר (התביעה דכאן) לטעון ההיפך על מנת להתחמק מחיוב.  רע”א 7844.06 אילוז נ’ ציון (פורסם בנבו 24.12.06) “יש לדעתי לייחס חשיבות ומשקל לעובדה שהמבקש הגיש תביעה לביטוח הלאומי כנפגע איבה; כשלעצמי סבורני, כי ככלל אין אדם בהצהרותיו יכול לאחוז בחבל בשני קצותיו”. וכן ע”א 11416/04 אוחנונה נ’ כלל (פורסם בנבו 18.1.07) “ראוי להזכיר גם את כלל ההשתק השיפוטי. כלל זה, שנועד בעיקר למנוע שיקולים של מניעת ניצול לרעה של בתי המשפט וקביעת ממצאים סותרים בהליכים שונים, עשוי למנוע מבעל-דין את האפשרות להעלות טענות עובדתיות או משפטיות סותרות באותו הליך עצמו או בשני הליכים שונים (ראו רע”א 4224/04 בית ששון בע”מ נ’ שיכון עובדים והשקעות בע”מ, תק-על 2005(1) 2711)”.  
11.  
12. לעניין ההשתק השיפוטי ראה גם במקרים דומים:
13. לנוכח טענותיה המפורשות בכתב ההגנה בת”א 14287-12-11 סעיפים יד , טו, טז , יז, כג. עולה כי אף לשיטתה עסקינן בתאונת עבודה.
14. הנתבעת מנועה מלטעון כי התאונה אינה תאונת עבודה נוכח השתק שיפוטי, שכן בהליך קודם, תביעת הנפגעת, טענה בבירור ובמפורש כי התאונה הינה תאונת עבודה ויש לנכות מסכום הפיצוי שייפסק לתובעת (הנפגעת) את תשלומי המל”ל במלואם.

• האם הקלנועית הינה “רכב מנועי”?

1. אין זו הפעם הראשונה שסוגיה זו מונחת לפתחו של בית המשפט.

ויודגש, אף אחד מן הצדדים לא הציג את דגם הקלנועית, צילום שלה, מידות, מהירות ונתונים אחרים.

ברם; קיימת הסכמה כי עסקינן בקלנועית.

היות והנתונים הבסיסיים הדרושים מופיעים בתקנות, ובהעדר נתונים לסתור, הרי שנקודת המוצא הינה שהקלנועית המעורבת בתאונה תואמת בתכונותיה את ההגדרה שבתקנות.

ראוי לציין, כי יצאו מלפני בתי המשפט קביעות שונות אך פסק הדין המנחה בעניין בן ישי (1640/08 בן ישי פרחיה נ’ אברהם ואח’ (פורסם בנבו 22.12.09)) אימץ את הפסיקה הקובעת כי הקלנועית אמנם “רכב מנועי” כאמור בחוק אך גם באה בגדר החריגים להגדרה.

היות והנימוקים פורטו בהרחבה, בפסקי הדין השונים, לא אאריך שוב אך אפרט את הנימוקים בקצרה.

הקלנועית עונה להגדרה הבסיסית של “רכב מנועי” בחוק הפלת”ד .

הקלנועית פטורה מחובת רישום ומחובת רישוי.

כמו כן הנוהג פטור מהחזקת רשיון נהיגה.

קלנועית אינה עונה להגדרת “רכב” לפי פקודת התעבורה אך ההגדרה הרלבנטית האם עסקינן בתאונת דרכים הינה בחוק הפלת”ד.

נקבע כי הקלנועית נכללת באחד ממצבי המיעוט שבהגדרת המושג “רכב מנועי”  בחוק הפלת”ד , “כסא גלגלים” או “עגלת נכים”.

“…אני סבור כי הבדלים אלה אינם משמעותיים ובמהותה הקלנועית הינה “כסא גלגלים”, שכן היא ממלאת את אותה הפונקציה שממלא כסא הגלגלים- להקל על תנועתם של אנשים מוגבלים.

ודוק, העובדה שהקלנועית יכולה להסיע יותר מאדם אחד ומהירותה גבוהה בשני קמ”ש בלבד מ”כסא הגלגלים” (כפי שהוגדר קודם לכן בתקנות התעבורה), אינה שוללת את אופייה ומהותה של הקלנועית המשמשת ככסא גלגלים משוכלל. אומנם עיצובה של הקלנועית שונה מעיצובו של כסא הגלגלים, אך מבחינה מהותית עניין לנו בכלים זהים שנועדו להגשים את אותה המטרה, ומשכך, אין מקום להבחין ביניהם לעניין חוק הפלת”ד.

כך גם, בניגוד ל”רכב מנועי” רגיל, הן כסא גלגלים והן קלנועית משמשים אף בתוך דירה או בניין לרבות בתוך מעליות וכו’ (לפחות הקטנות שבהן).

17. זאת ועוד, העובדה שהמחוקק פטר את הקלנועית מחובת רישום ורישוי ואסר באופן עקרוני את תנועתה על הכביש, והגביל אותה ככלל לנסיעה על המדרכה בדומה להולך רגל, מחזקת אף היא את המסקנה כי המחוקק ביקש להשוות בין הקלנועית כפי שהיא מוגדרת בתקנות התעבורה לבין כסא הגלגלים במובנו הקלאסי, ומשכך והיות והקלנועית לא יוצרת סיכון תחבורתי גבוה יותר משעשוי ליצור כסא הגלגלים, אני סבור כי מוצדק לכלול את הקלנועית, כפי שהיא מוגדרת בתקנות התעבורה, במצבי המיעוט בהגדרת “רכב מנועי” בחוק הפלת”ד. כמו כן, פרשנות זו יוצרת הרמוניה חקיקתית ומונעת מצבי חסר ביטוח שעלולים להיגרם במצב בו מצד אחד, אין חובת רישוי ומאידך, יש חובת ביטוח על-פי פקודת הביטוח.

בנסיבות אלו, אני סבור שעקרונות אלו גוברים על “האינטואיציה” שבעזרתה קבע בית משפט קמא כי לא מדובר בקלנועית ככסא גלגלים”.

1. אני תמים דעים עם העמדה לפיה יש להחריג את הקלנועית מהגדרת רכב מנועי.
2. היות והתאונה הוכרה כתאונת עבודה והואיל והקלנועית מוחרגת מהגדרת רכב מנועי ומשום שהנתבעת ביטחה את המכונית הפוגעת / הנפגעת, הרי שקמה על הנתבעת החובה לשפות את התובע בגין הכספים ששילם לנפגעת.
3. מתוך שהסכומים אינם שונים במחלוקת, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע את הסכומים הבאים:

1. הסך 1,326,245 ₪ מיום 27.11.12 בתוספת ריבית כדין עד לתשלום המלא בפועל.

הסך של 133,011 ₪ מיום 24.1.16 בתוספת ריבית כדין עד לתשלום המלא בפועל.

1. שכ”ט עו”ד בסכום כולל של 231,000₪.
2. לנוכח המחלוקות המשפטיות סבורני כי אי התשלום לא נעשה בחוסר תום לב ועל כן יש לחייב בריבית “רגילה” בלבד ולא בריבית ה”הסכמית”.
3. לא מצאתי נימוק להפחתה משכר טרחת בא כח התובעת. (יצוין כי בעניין ע”א 11414/07 המל”ל נ’ מנורה ההפחתה נעשתה בין השאר בהתחשב בהסכם הפשרה שהושג בין הצדדים וללא חקירת עדים).

התשלום ישולם בתוך 30 ימים מיום שב”כ הנתבעת יקבל את פסק הדין, שאם לא כן יישא הפרשי ריבית והצמדה כחוק מהיום שנועד לתשלום ועד לתשלום המלא בפועל.

ניתן להגיש ערעור בזכות לבית המשפט המחוזי בתוך 45 ימים מיום קבלת פסק הדין.

המזכירות תשלח את פסק הדין לב”כ הצדדים.

ניתן היום, י”ד ניסן תשע”ז, 10 אפריל 2017, בהעדר הצדדים.