ע”א 135/16 המוסד לביטוח לאומי נגד גיורא רוזנטל ואח’

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

ע”א 135/16

לפני: כבוד השופט ס’ ג’ובראן

כבוד השופט י’ עמית

כבוד השופט מ’ מזוז

המערער: המוסד לביטוח לאומי

נ ג ד

המשיבים: 1. גיורא רוזנטל

2. כלל חברה לביטוח בע”מ

ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי נצרת בתיק א

007769-06-10 שניתן ביום 23.11.2015 על ידי כבוד השופט

ש’ אטרש

( תאריך הישיבה: י”ט בשבט התשע”ז ( 15.02.2017

בשם המערער: עו”ד ג’האד ח’ורי ועו”ד עפר בן-צבי

בשם המשיבים: עו”ד מיכל רוזנברג

פסק-די ן

השופט י’ עמית:

1. הערעור שבפנינו מצריך הכרעה בשתי שאלות הנוגעות לפרשנותו של ההסכם

ההיסטורי בין המל”ל לבין “אבנר איגוד לביטוח נפגעי רכב בע”מ”, שייצגה את חברות

הביטוח (להלן: ההסכם). ההסכם נחתם בשנת 1979 ונקבע כי הוא יעמוד בתוקף למשך

שנתיים, עם אופציה להארכה (סעיף 9). למעשה, ההסכם נותר בתוקף במשך עשרות

שנים ובוטל רק בשנת 2009 (עניין שנדון ברע”א 8354/11 המוסד לביטוח לאומי נ’ חנין

19.4.2012 ) (להלן: עניין חנין)). )

ככלל, תביעות בגין נזק שנגרם בתאונת דרכים ידונו על פי חוק פיצויים לנפגעי

תאונות דרכים, התשל”ה 1975- (להלן: חוק הפיצויים). לצד זאת, ישנם מקרים, חריגים

למדי, שבהם החוק לא יחול, והניזוק יהיה רשאי לתבוע מכוח עוולה אחרת (סעיף 8

לחוק הפיצויים). כזה הוא המקרה הנוכחי, והשאלה הראשונה המונחת לפתחנו, היא

אם ההסכם האמור חל גם על תאונת דרכים שהחבות בגינה איננה לפי חוק הפיצויים,

אלא לפי עוולת הרשלנות הקבועה בפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת

הנזיקין). השאלה השניה קשורה להגדרתו של “הנוהג” על פי ההסכם, וביתר פירוט,

האם מי שנהג ברכב לא מבוטח ונפגע בתאונת דרכים נחשב “נוהג” לצורך ההסכם.

התשובה לשאלה זו תקבע את שיעור השיפוי לוֹ זכאי המל”ל מכוח ההסכם.

[במאמר מוסגר יצויין, כי במהלך הדיון שמענו שלאחרונה נחתם בין הצדדים

הסכם חדש, אך השאלות הפרשניות השנויות במחלוקת לא הוכרעו בו, על אף

שהצדדים מודעים היטב לבעייתיות בכך. התנהלות זו מעוררת תמיהה רבתי, שמא

במקום לפתור את המחלוקות ולנסח חוזה ברור, הצדדים העדיפו מלכתחילה להתפרק

משיקול דעתם ולהעביר את ההכרעה לשולחנו של בית המשפט. נראה כי הערתו של

השופט זילברטל, שהמליץ לצדדים לנסח את החוזה המחודש באופן “ברור ומפורש”,

לא נפלה על אזניים קשובות, ועל כך יש להצר (רע”א 7085/14 המוסד לביטוח לאומי נ’

.[((19.4.2015) כהן, בפסקה 12

רקע

2. ביום 18.2.2004 נהג המשיב 1 ברכבו ופגע בקטנוע. כתוצאה מכך נפגע נהג

הקטנוע באופן קשה ונותר נכה לצמיתות. נגד המשיב 1 נפתח הליך פלילי והוא הורשע,

בין היתר, בנהיגה חסרת זהירות (ת”ד (שלום חד’) 1313/04 ; ע”פ (מחוזי חי’)

2791/07 )). התאונה הוכרה גם כתאונת עבודה. הנפגע לא היה מבוטח בביטוח חובה,

ולפיכך נשללה ממנו האפשרות להגיש תביעה לפי חוק הפיצויים, והוא תבע את

המשיבים (הנהג הפוגע וחברת הביטוח) מכוח עוולת הרשלנות שבפקודת הנזיקין.

התביעה התקבלה ולזכותו של הנפגע נפסקו פיצויים בסכום של כ 3.6- מיליון ₪ לאחר

ניכוי תגמולי המל”ל, בתוספת שכ”ט והוצאות משפט (ת”א (מחוזי חי’) 677-04 פלוני

.(( נ’ רוזנטל ( 17.9.2009

בעקבות פסק הדין, הגיש המל”ל תביעה לשיפוי כנגד המשיבים, מכוח סעיף

328 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ”ה 1995- (להלן: חוק הביטוח

הלאומי), בגין מלוא הקצבאות ששולמו וישולמו לנפגע, בסך 3.1 מיליון ₪. לחלופין,

תבע המל”ל 80% מתוך סכום זה, בהתאם לחלופה של נפגע “שאינו הנוהג” לפי

ההסכם. מנגד, חברת הביטוח טענה כי הוראות ההסכם חלות גם במקרה דנא, וכי

המל”ל זכאי לשיפוי בשיעור של 55% מסכום הגמלאות בלבד, משום שלפי ההסכם

הנפגע הוא בגדר “נוהגֵ”. בפסק דין מיום 23.11.2015 קיבל בית המשפט המחוזי

בנצרת (כב’ השופט ש’ אטרש) את עמדתה של חברת הביטוח. על בסיס לשון החוק

וההסכם, נפסק כי ההסכם חל גם במקרה שבו התביעה לא הוגשה מכוח חוק הפיצויים.

עוד נקבע, כי למרות שהנפגע לא נהג ברכב המבוטח אלא ברכב אחר, הוא עדיין בגדר

2

“נוהג” לפי ההסכם, ולכן המל”ל זכאי לשיפוי בשיעור של 55% בלבד. מכאן ערעורו

של המל”ל.

תמצית טענות הצדדים

3. המל”ל מחזיק בעמדתו לגבי שתי השאלות השנויות במחלוקת. לשיטתו,

ההסכם לא חל כאשר חברת הביטוח חבה בעקבות תביעה לפי פקודת הנזיקין, שאז

אחריותה נובעת מחוזה הביטוח, וכך משתמע מן המבוא להסכם, מתכליתו ומנסיבות

כריתתו. המל”ל סבור כי עמדתו זו כבר התקבלה בהחלטה ברע”א 8779/08 המוסד

לביטוח לאומי נ’ איילון חברה לביטוח בע”מ ( 12.3.2009 ) (להלן: עניין איילון),

ובהחלטות נוספות של בתי משפט השלום. נטען, כי מסקנה שונה עלולה להוביל

לתוצאות לא הגיוניות. לשיטה זו של המל”ל, הוא זכאי לשיפוי בשיעור של 100%

מהגמלאות ששילם וישלם לנפגע.

לחלופין, סבור המל”ל כי ככל שייקבע כי ההסכם חל גם בנסיבות של תביעה

על פי פקודת הנזיקין, הרי שיש לראות בנפגע כמי ש”אינו הנוהג בכלי הרכב”, לפי

2) להסכם. לשיטתו, גם אם הנפגע נהג בכלי רכב אחר, הדבר אינו מעלה ואינו ) סעיף 3

1) להסכם, הוא רק אדם אחד – מי שנהג ) מוריד, באשר “הנוהג בכלי רכב”, לפי סעיף 3

ברכב המבוטח. גם לטענות אלה הציג המל”ל תימוכין מלשון ההסכם ומתכליתו.

המל”ל ביקש לדחות מכל וכל את הטענות להשתק שיפוטי או נוהגַ העומדים לחובתו,

והטעים כי טענות אלה כבר נדחו בפסק דינו של בית משפט קמא. לשיטה זו של

המל”ל, הוא זכאי לשיפוי בשיעור של 80% מהגמלאות ששילם וישלם לנפגע.

4. המשיבים סמכו ידיהם על מסקנותיו של בית משפט קמא וסברו כי אין עילה

להתערב בהן. לשיטתם של המשיבים, המל”ל פטור מן הצורך להוכיח את האחריות

ואת שיעור הנזק, ולכן זכאי לשיפוי רק בגין 55% מהגמלאות, מכח ההסכם. המשיבים

הדגישו כי האירוע הנדון נכנס להגדרת “תאונת דרכים” לפי סעיף 1 לחוק הפיצויים,

ומלשון ההסכם מובן כי הוא חל גם במצבים בהם המזיק נתבע מכוח פקודת הנזיקין.

אף המשיבים תמכו יתדותיהם בפסיקה קודמת ונסמכו על דברים שנאמרו ב-דנ”א

143 ,132 ( 10114/03 המוסד לביטוח לאומי נ’ “אררט” חברה לביטוח בע”מ, פ”ד ס( 4

2006 ) (להלן: עניין אררט). בנוסף, המשיבים סבורים כי יש להחיל השתק שיפוטי על )

טענותיו של המל”ל, שבהליך קודם נשמעה מפיו טענה הפוכה, וגם מהתנהלותו בהליך

הנוכחי משתמע כי עד כה הוא סבר שההסכם רלוונטי למקרה דנא. אשר לשיעור

השיפוי, גם כאן טענו המשיבים כי הדין עימם, וזאת בהתבסס על המובן הפשוט של

3

המילה “נוהגֵ”, שכוללת גם נוהג ברכב אחר; על טענה להשתק שיפוטי; ועל נוהגַ

שיכול להעיד על אומד דעת הצדדים, נוכח מקרים קודמים שבהם הניזוק לא נהג ברכב

. המבוטח אלא ברכב אחר, והמל”ל הסתפק בשיפוי בסך 55%

המסגרת הנורמטיבית

5. ענייננו במערכת היחסים המשולשת מזיק (חברת ביטוח) – ניזוק – מל”ל;

ובפרט ביחסי מל”ל-חברת ביטוח, בעקבות נזק שנגרם בתאונת דרכים. חברת הביטוח

היא שאמורה לשאת בנטל הפיצוי המלא, אך בפועל המל”ל משלם גימלאות לניזוק,

ולכן המל”ל זכאי לשיפוי מחברת הביטוח. כך נקבע בסעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי

🙁 (בעבר סעיף 150 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשכ”ח 1968-

זכות לתביעה

328 . (א) היה המקרה שחייב את המוסד לשלם גמלה

לפי חוק זה משמש עילה גם לחייב צד שלישי לשלם

פיצויים לאותו זכאי לפי פקודת הנזיקין, או לפי חוק

פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל”ה 1975- , רשאי

המוסד או מעביד שאושר לכך לפי סעיף 343 לתבוע

מאותו צד שלישי פיצוי על הגמלה ששילמו או שהם

עתידים לשלמה […]

יוער כי על פי הפסיקה, זכותו של המל”ל להשבה מסווגת כזכות תחִלוף

(סוברוגציה), ובהקשר זה נאמר: “זכותו של המל”ל כלפי המזיק היא, מבחינה מהותית,

זכותו של הניזוק עצמו, והיא עוברת לידי המל”ל מכוח הוראת סעיף 328 הנ”ל כדי

סכום הגמלאות שמקבל הניזוק ושעתיד הוא לקבל בשל מקרה הנזיקין” (עניין אררט,

.((9.9.2014) בעמ’ 143 ; ע”א 7453/12 אלחבאנין נ’ כריסי, בפסקה 8

6. על רקע סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי, נחתם ההסכם בין חברות הביטוח

למל”ל. כפי שהובהר במבוא להסכם, תכליתו העיקרית היא “לחסוך את ההתדיינויות

בכל תביעה בנפרד, ולהימנע מניהול הליכים משפטיים ממושכים ויקרים, ולהסדיר

מראש את זכות התביעה של המוסד כלפי החברה” (ראו: עניין אררט, בעמ’ 144 ; עניין

חנין, בפסקה 8). כך, ייחסך מהמל”ל הצורך להוכיח את האחריות והנזק, והוא יהיה

זכאי מכוח ההסכם לשיפוי בשיעור שנקבע ( 55% או 80% לפי העניין, כפי שיפורט

להלן). למעשה, המל”ל מוותר על נתח ניכר מהשיפוי, תמורת הזכות לקבל שיפוי מהיר

ויעיל ללא צורך בהתדיינויות משפטיות.

4

זו איננה הפעם הראשונה ולא השניה שבה מתגלעת בין הצדדים מחלוקת בנוגע

להסכם, ובתי המשפט נדרשים להכריע בשאלות הנוגעות לפרשנותו. במקרה דנן,

המחלוקת בין הצדדים נעה בין שיפוי בשיעור של 55% בלבד כטענת חברת הביטוח

לעומת שיפוי בשיעור של 100% לשיטת המל”ל. את ההסכם יש לפרש על פי הכללים

הנהוגים בפרשנות חוזים, כאשר בראש מעיינינו נציב את ההתחקות אחר אומד דעת

הצדדים, מתוך לשון ההסכם ונסיבות העניין (סעיף 25 (א) לחוק החוזים (חלק כללי)

(להלן: חוק החוזים), התשל”ג 1973- ; ע”א 4628/93 מדינת ישראל נ’ אפרופים שיכון

1995 ); דנ”א 2045/05 ארגון מגדלי ירקות אגודה ) 265 ( ויזום ( 1991 ) בע”מ, פ”ד מט( 2

2006 ); ע”א 8836/07 בלמורל ) 1 ( חקלאית שיתופית נ’ מדינת ישראל, פ”ד סא( 2

2010 ); רע”א 3961/10 המוסד לביטוח לאומי נ’ ) 577 ( השקעות בע”מ נ’ כהן, פ”ד סג( 3

2012 ); וקצרה ) 563 ( סהר חברה לתביעות בע”מ מגדל חברה לביטוח בע”מ, פ”ד סה( 2

היריעה מלהזכיר את ספרות המלומדים העניפה).

נפנה אפוא לדון בטענות הצדדים. תחילה נבחן אם ההסכם בין המל”ל לחברות

הביטוח חל לגבי תאונות דרכים הנדונות לפי פקודת הנזיקין. ככל שהתשובה לשאלה זו

תהא בחיוב, נפנה לבחון מהו שיעור הפיצוי לוֹ זכאי המל”ל לתבוע מידי חברות

הביטוח בהתאם להוראות ההסכם.

תחולת ההסכם על תאונת דרכים שנדונה על פי פקודת הנזיקין

7. לשון ההסכם: המחלוקת בין הצדדים התעוררה משום שקשה למצוא בהסכם

הגדרה ברורה וחד-משמעית למקרים שבהם יחולו הוראותיו. יחד עם זאת, מן

ה”הואיל” השני להסכם משתמע כי ההסכם יחול במקרים שבהם “על פי הוראות הדין

לרבות חוק הפיצויים […] והוראות פקודת ביטוח רכב מנועי […] עשויה החברה להיות

אחראית לפיצוי נפגעים בתאונות דרכים שבהן היו מעורבים כלי רכב מנועיים […]”.

המשיבים הטילו את מלוא כובד משקלם על התיבה “לרבות”, ולא בכדי. אכן, מניסוח

ההסכם משתמע כי הוא נועד לחול גם במקרים שבהם חברת הביטוח חבה באחריות

מכוח חוק הפיצויים ופקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], התש”ל 1970- (להלן:

פקודת הביטוח), אך לא רק במקרים אלה. המשמעות היא שההסכם לא מבטא שאיפה

להחריג מתחולתו מקרים שבהם התביעה הוגשה מכוח פקודת הנזיקין, כגון המקרה

דנא (ראו בדומה גם סעיף 3 להסכם, הנוקט גם הוא לשון “לרבות”. אל סעיף זה אשוב

ואידרש בהמשך הדברים) .

5

כבר בשלב זה, כפות המאזניים נוטות לעבר עמדת המשיבים. כך סבר גם בית

משפט קמא (פסקה 30 ), ודברים דומים נאמרו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי

מרכז-לוד (כב’ השופט צ’ ויצמן) בת”א 2843-12-07 ע.ה. נ’ רוזנר ( 14.6.2016 ) (להלן:

עניין רוזנר): “פרשנותו הפשוטה של לשון ההסכם מורה, אם כן, כי תחולתו נוגעת גם

לחיובים מכח פקודת הנזיקין ולאו דווקא מכח חוק הפלת”ד” (בפסקה 107 , ההדגשות

במקור; ערעורים על פסק הדין תלויים ועומדים).

8. במישור הלשוני, ביקש המל”ל להסתמך בדיוק על אותה פסקה שהובאה לעיל.

נטען על-ידי המל”ל, כי בהשוואה לסעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי, ניתן לראות

שמנסחי ההסכם השמיטו ממנו את פקודת הנזיקין כמקור חוקי; וכי המילה “לרבות”

לא באה להוסיף תביעות מכוח הפקודה אלא נועדה לרבות רק דברי חקיקה שמטילים

על חברת הביטוח אחריות נזיקית ישירה, להבדיל מאחריות חוזית.

אין בידי לקבל את עמדת המל”ל, בין היתר מפני שלא הובאו לה תימוכין

מספקים בלשון ההסכם. מקובלת עלי הקביעה כי “ההסכם אמנם נולד מתוך סעיף 328

לחוק הביטוח הלאומי, אולם משיצא לאוויר העולם – יש לו חיים משלו” (עניין אררט,

בעמ’ 146 ), אך אין בכך כדי להעלים את הזיקה של ההסכם לסעיף 328 , שבו מובהר כי

הוא חל גם במקרים שבהם התביעה היא מכוח פקודת הנזיקין (השוו לעניין איילון).

אכן, ההסכם יכול לסטות מן ההסדר שנקבע בסעיף 328 , אך בהיעדר צמצום מפורש,

ההנחה היא שההסכם חל תחת הוראת הסעיף אשר מקנה זכות תביעה למל”ל מקום בו

קיימת עילה לחייב צד שלישי לשלם פיצויים גם מכוח פקודת הנזיקין. אחריותה של

חברת ביטוח לנזק שנתבע מכח פקודת הנזיקין עשויה להיחשב אחריות “על פי הוראות

הדין” (כלשון ההסכם). בניגוד לטענת המל”ל, אין עסקינן בתביעה מכוח “עילה חוזית

גרידא”, אלא בתביעה בגין “תאונת דרכים”, שנכנסת בגדר סעיף 3(א)( 1) לפקודת

הביטוח.

9. נסיבות העניין ותכלית ההסכם: ההסכם נועד להתמודד עם מסת התביעות

הצפויות נגד חברות הביטוח כתוצאה מחקיקתו של חוק הפיצויים, ההסכם נכרת לאחר

שנחקק חוק הפיצויים, ונקבע בו שיחול מהמועד שבו החוק נכנס לתוקף. אכן, נסיבות

כריתת ההסכם קושרות אותו לחוק הפיצויים, ועם זאת אינני סבור כי ההסכם מוגבל רק

לתביעות שהוגשו מכוח חוק זה. חקיקתו של חוק הפיצויים היא שהובילה את המל”ל

ואת חברות הביטוח להתקשר בהסכם, אך בהסכם זה לא נאמר שהוא יחול רק על נזקים

שנתבעו מכוח החוק. ודוק: גם לשיטת המשיבים יש קשר הדוק בין חוק הפיצויים לבין

ההסכם, וכפי שכבר נפסק בעניין איילון – ההסכם יחול רק על נזקים שנגרמו ב”תאונת

6

דרכים” כהגדרתה בחוק הפיצויים. בשונה מכך, לעניין עילת התביעה לא מצאתי ראיה

אובייקטיבית שמעידה על כוונת הצדדים לצמצם את תחולת ההסכם רק לעילה על פי

חוק הפיצויים.

10 . כיוון שהזכרנו את עניין איילון, נדגיש כי בניגוד לטענת המל”ל, השאלה שבה

אנו עוסקים לא הוכרעה שם. באותה החלטה, דחה בית המשפט (כב’ המשנה לנשיאה

א’ ריבלין) בקשה לרשות ערעור, ובין היתר נאמר:

“ההסדר ההסכמי שבין המוסד לביטוח לאומי לבין

חברות הביטוח הוא בעל מאפיינים שאינם זהים

למאפייניו של הסדר השיפוי הסטטוטורי הקבוע בסעיף

328 לחוק הביטוח הלאומי […] השוני נוגע בעיקר

לסממני הסוברוגציה. אולם ללא ספק, ההסדר ההסכמי

בא להסדיר באופן יעיל את הוצאתה לפועל של זכות

השיבוב הסטטוטורית […] ביסוד ההסכם עומד הרצון

לפשט את הליך השיפוי, אך לא רצון לפשט את זכות

השיפוי למחוזות שמחוץ להוראת החוק […] המבקש

אינו חולק על כך שסעיף 328 מקים לו זכות שיפוי רק

בהתקיים תאונת דרכים שעילתה נעוצה בחוק הפיצויים.

זו אפוא גם המסגרת התוחמת את זכות השיפוי לפי

ההסכם שבין המוסד לביטוח לאומי לבין חברות

הביטוח, ומקרה שבו חבותו של ‘הצד השלישי’ כלפי

הנפגע נובעת כל-כולה מחוזה הביטוח מצוי מחוץ

למסגרת זו” (ההדגשות במקור).

איני סבור כי ניתן להסיק מעניין איילון לענייננו. ברישא של הדברים מודגשת

החפיפה בין היקף תחולת ההסכם לבין תחולת סעיף 328 , שכאמור, מקנה למל”ל זכות

לשיפוי גם כאשר התביעה היא לפי פקודת הנזיקין. בסיפא לדברים נאמר שזכות

השיפוי של המל”ל קמה רק “בהתקיים תאונת דרכים שעילתה נעוצה בחוק הפיצויים”,

להבדיל מאחריות חוזית של חברת הביטוח. את הדברים יש לקרוא על רקע המקרה

המיוחד שנדון בעניין איילון, שם היה מדובר בתאונה שארעה לנפגע שעה שנהג

במכבש דרכים שאינו מהווה “רכב מנועי” כהגדרתו בחוק הפיצויים. לפיכך, אותו

מקרה כלל לא היווה “תאונת דרכים” כהגדרתה בחוק הפיצויים, וממילא חבותה של

חברת הביטוח באותו מקרה נבעה אך ורק מחוזה הביטוח. (על האפשרות של צדדים

לחוזה ביטוח להחיל את את פקודת הביטוח ובעקבותיה את חוק הפיצויים על כלי רכב

( שאינו “רכב מנועי”, ראו ע”א 5757/97 אליהו חברה לביטוח בע”מ נ’ חמאדה, פ”ד נג( 5

1999 ) (להלן: עניין חמאדה)). ) 849

7

בהסכם מושא דיוננו נקבע ב”הואיל” השני כי ההסכם נחתם בהתייחס למקרים

בהם עשויה המבטחת “להיות אחראית לפיצוי נפגעים שנפגעו בתאונות דרכים בהן היו

מעורבים כלי רכב מנועיים”. לא ייפלא אפוא שבעניין איילון, בית המשפט הגיע

למסקנה כי מאחר שמדובר במכבש דרכים שאינו כלי רכב מנועי כהגדרתו בחוק

הפיצויים, אין תחולה להסכם, באשר חיוב המבטחת שם לא נעשה מכוח פקודת הנזיקין

או חוק הפיצויים לגביהם חלה זכות השיפוי הקבועה בסעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי

(ראו גם פסק הדין מושא הבר”ע: ע”א (מחוזי י-ם) 2305/08 המוסד לביטוח לאומי נ’

איילון חברה לביטוח בע”מ ( 9.9.2008 ), וכן ת”א (שלום י-ם) 9966-05 המוסד לביטוח

26.6.2011 ); ת”א (שלום חי’) ) לאומי נ’ מעוז חברה לביטוח בע”מ, פסקאות 32-23

9957-06 בטוח לאומי-סניף ירושלים נ’ הראל חברה לביטוח בע”מ ( 29.4.2011 ). בכל

המקרים נדונו סיטואציות בהן הוחלה הלכת חמאדה). לא כך במקרה דנן, שהמכונית בה

נהג המשיב 1 אשר פגעה ברוכב הקטנוע היא “רכב מנועי” כהגדרתו בחוק הפיצויים

והביטוח של הרכב נעשה כביטוח חובה על פי פקודת רכב מנועי, והתאונה עצמה

נכנסת להגדרה של “תאונת דרכים” על פי חוק הפיצויים. מכאן, שאין להסיק מהדברים

שנאמרו בעניין איילון לענייננו.

11 . בתוך כך, ראוי לציין כי גם בעניין אררט השאלה השנויה כאן במחלוקת לא

נדונה במפורש, אך מן האמור שם (וגם זאת מפי השופט ריבלין) משתמע שתחולת

ההסכם איננה תלויה בכך שעילת התביעה תהיה בהכרח על פי חוק הפיצויים:

“שניים הם התנאים שבהתקיימם חבה חברת הביטוח

לפצות את המל”ל: האחד, כי המל”ל ‘שילם או משלם…

גימלאות לנפגע בתאונת דרכים’; והאחר, כי ‘החברה

אחראית… לפצות אותו נפגע מכוח היותה המבטחת של

השימוש ברכב שהיה מעורב בתאונת הדרכים…

בפוליסה שהיתה בת תוקף בעת התאונה’. בהתמלא שני

התנאים הללו, זכאי המל”ל לפיצוי בגין התגמולים

ששילם. ואולם, כך קובע ההסכם, הזכאות אינה

מתפרסת על התגמולים כולם, אלא על אחוז מסוים

מהם” (שם, בעמ’ 144 ; ההדגשות במקור).

שני התנאים האמורים מתקיימים גם במקרים שבהם התביעה הוגשה מכוח

פקודת הנזיקין ולא מכוח חוק הפיצויים, כמו במקרה דנן, כך שניתן לומר כי הדברים

שנאמרו בעניין אררט, תומכים בגישתה של חברת הביטוח.

8

12 . המל”ל הוסיף וטען כי מבחינת תכלית ההסכם והגיונו הכלכלי, ההנחה

לחברות הביטוח צריכה להינתן רק כאשר נחסכת מן המל”ל התדיינות, ולכן חברות

הביטוח לא אמורות ליהנות מהנחה במקרים שבהם אחריותו של המזיק איננה מוחלטת

והמל”ל ממילא נדרש להוכיח אותה (אף שבנסיבות המקרה הנוכחי לא היה צורך בכך

בהינתן ההליך הפלילי נגד המזיק). לכאורה יש ממש בטענה, ולמרות זאת אינני סבור

כי ניתן להסיק מכך מסקנות ברורות על אומד דעת הצדדים לעניין היקף תחולת

ההסכם.

אכן, לא אכחד כי יש הגיון בטענת המל”ל כי מבחינתו אין טעם לקבל שיפוי

חלקי בלבד, מקום בו עליו לנהל הליכים בשאלת האחריות, או במצבים בהם נקבע כי

אחריותו של המזיק היא רק חלקית בשל אשם תורם של הנפגע. אך העובדה שבמקרים

מסויימים המל”ל עלול לצאת נפסד למרות שאין לכך הצדקה עניינית, איננה מובילה

בהכרח למסקנה שהצדדים התכוונו להחריג מקרים אלו מתחולת ההסכם. ברי כי

הצדדים ביקשו לחתום הסכם רחב שיחסוך התדיינויות במקרים רבים, וכי “ההסכם

מיטיב […] פעם עם זה ופעם עם האחר” (עניין אררט, בעמ’ 153 ). מאחר שמספר

תאונות הדרכים שנדונות על פי פקודת הנזיקין הוא זניח יחסית לכלל תאונות הדברים,

ייתכן כי הצדדים לא מצאו לנכון להחריג סיטואציות מעין אלה מתחולת ההסכם,

שנעשה כהסכם כולל בין חברות הביטוח לבין המל”ל. מכאן גם התשובה לטרונייתו-

טענתו של המל”ל, כי אילו המזיק לא היה מבוטח, המל”ל היה זכאי לשיפוי בשיעור

של 100% מהמזיק. אכן כך, אלא שבמקרה דנן, הנהג הפוגע היה מבוטח, וענייננו של

ההסכם, כאמור, הוא במצבים של ביטוח.

13 . השתק שיפוטי: במסגרת תחשיב נזק שהוגש מטעם המל”ל בהליך אחר (ת”א

1092/09 ), הציג המל”ל עמדה שלפיה “ההסכם חל גם על מקרים בהם חבותם [של

חברות הביטוח – י”ע] כלפי הנפגע נובעת מדין פקודת הנזיקין”. בהליך הנוכחי

המל”ל טען את ההיפך, ומכאן הטענה להשתק שיפוטי. המשיבים הוסיפו כי העלאת

הטענה באותו מקרה הקנתה למל”ל יתרון שבא לידי ביטוי בהסכם הפשרה שסיים את

ההליך.

לכאורה יש ממש בטענה. דוקטרינת ההשתק השיפוטי מבוססת על עיקרון תום

הלב ועל השאיפה למנוע החלטות שיפוטיות סותרות (רע”א 4224/04 בית ששון בע”מ

2005 ); ע”א 5315/12 בדיחי נ’ ) 625 ( נ’ שיכון עובדים והשקעות בע”מ, פ”ד נט( 6

17.12.2015 )). בהינתן חובת תום הלב המוגברת החלה על הרשות ) מיוסט, בפסקה 35

הציבורית, מקובלים עליי דברי השופט זילברטל כי “במיוחד יפים הדברים כשמדובר

9

ברשות ציבורית, והם תקפים שבעתיים כשמדובר בהעלאת טענות סותרות, גם אם לא

כלפי אותו בעל דין” (רע”א 8297/12 הפניקס הישראלי לביטוח בע”מ נ’ המוסד לביטוח

16.7.2013 )). עם זאת, נוכח התוצאה אליה הגעתי, ולאור טענת ) לאומי, בפסקה 13

המל”ל לפיה הטענה הועלתה באותו תיק בשגגה חד-פעמית על ידי אחד מבאי כוחה,

אינני נדרש להכריע בטענה זו.

14 . סיכום ומסקנה: לשון ההסכם (“לרבות”) תומכת בעמדת המשיבים, גם אם לא

בצורה נחרצת. בנסיבות האופפות את כריתת ההסכם לא נמצאה אינדיקציה משמעותית

שתומכת בהחרגת סיטואציות בהן תאונת הדרכים נדונה על פי פקודת הנזיקין. לפיכך,

בסוגיה זו הדין עם המשיבים, ויש לפרש את ההסכם כך שיחול גם על מקרים שבהם

חברת הביטוח נתבעה מכוח פקודת הנזיקין.

הכרעה בשאלת שיעור הפיצוי

15 . בסעיף 3 להסכם נקבע כך:

“שילם או משלם המוסד – על פי הוראות החוק –

גימלאות לנפגע בתאונת דרכים (להלן: התביעה),

והחברה אחראית – על פי הוראות הדין, לרבות חוק

הפיצויים ופקודת הביטוח – לפצות אותו נפגע מכוח

היותה המבטחת של השימוש בכלי רכב שהיה מעורב

בתאונת הדרכים, בגינה משתלמות הגמלאות לנפגע,

בפוליסה שהיתה בת תוקף בעת התאונה, תפצה החברה

את המוסד כדלקמן:

1) כאשר הנפגע הוא הנוהג בכלי הרכב – 62.5% )

מסכום התביעה.

2) כאשר הנפגע אינו הנוהג בכלי הרכב – 80% )

מסכום התביעה”.

1), ושיעור הפיצוי עבור “הנוהג בכלי הרכב” ) בהמשך חל שינוי בסעיף 3

הועמד על 55% . השאלה השנויה במחלוקת היא אם “הנפגע” בענייננו הוא “הנוהג

בכלי הרכב”, ואז המל”ל זכאי ל 55%- מהגימלאות, או ש”הנפגע אינו הנוהג בכלי

2) שמזכה את המל”ל ב 80%- מסך הגמלאות. ) הרכב” ואז יחול סעיף 3

16 . כזכור, בענייננו “הנפגע” הוא נהג קטנוע בלתי מבוטח, שהמשיב 1 חוייב

לפצות אותו מכוח עוולת הרשלנות. המשיב 1 היה מבוטח על-ידי המשיבה 2, ולכן

בפועל היא זו שנדרשה לשאת בעלויות הפיצוי. אין ספק שמבחינה עובדתית הנפגע נהג

בכלי רכב מנועי (קטנוע), אך השאלה היא אם לצורך סעיף 3 להסכם הוא מוגדר

10

“הנוהג בכלי הרכב”. בנקודה זו מקובלת עליי עמדת המל”ל, וזאת בעיקר נוכח לשון

ההסכם, שמדבר על “הנוהג בכלי הרכב” – בה”א הידיעה, להבדיל מ”נוהג בכלי רכב”

באשר הוא. מלשון זו משתמע ש”כלי הרכב” הוא כלי הרכב המבוטח על-ידי חברת

הביטוח שנתבעת על-ידי המל”ל.

מבחינת תכלית ההסכם, קיים קושי להתחקות אחר אומד דעת הצדדים לגבי

הסכם שנכרת לפני עשרות שנים, כשמאז חלו גם שינויים בדין. המל”ל טען כי הסיבה

ההיסטורית שבעטיה ניתנה “הנחה” גדולה יותר לחברות הביטוח במקרה שהנפגע הוא

“הנוהג בכלי הרכב”, היא קושי משפטי לגבי זכותו של המל”ל לשיפוי מחברת הביטוח

בנסיבות שבהן הנפגע הוא הנהג המבוטח. קושי זה נפתר רק בשלב מאוחר יותר, כאשר

ניתן פסק הדין בעניין כהנקא (ד”נ 30/83 כהנקא נ’ “סהר” חברה לביטוח בע”מ, פ”ד

1984 )), שם נקבע כי עילת תביעת הנוהג ברכב מנועי, היא מכוח חוק ) 543 ( לח( 4

הפיצויים ועל כן עומדת למל”ל בגין תביעה שכזו זכות שיפוי לפי סעיף 328 לחוק

1) ו- ) המל”ל. קשה לקבוע בצורה החלטית כי אכן זהו שורש ההבחנה בין סעיפים 3

2), אך הדברים מתקבלים על הדעת והמשיבים לא הציעו הסבר חלופי להבחנה בין )3

“הנוהג” ל”שאינו הנוהג”.

[במאמר מוסגר: אם ההבדל המהותי בין “הנוהג” לבין מי “שאינו הנוהג”

התאיין בשנת 1984 נוכח הלכת כהנקא, יש לתמוה מה ראו הצדדים להותיר הבחנה זו

על כנה. הדברים מצטרפים להערתי לעיל בפסקה 1, ואזכיר את דברי השופט (כתארו

אז) א’ רובינשטיין בעניין אררט: “לולא דמסתפינא הייתי אומר אף שאין בידי נתונים

ספציפיים, אלא מתוך הכרת מערכות ממשלתיות אל מול גופים כלכליים במשפט

הפרטי, כי לוא נדרשתי הייתי מעז לשער שבשקלול של מאזני הרווח וההפסד לאורך

השנים לא ידה של הרשות הציבורית הייתה על העליונה”].

17 . השתק שיפוטי: גם בהקשר לסוגיה זו נשמעה מצד המשיבים טענה להשתק

שיפוטי, בהתבסס על שני מקרים שבהם המל”ל העלה את האפשרות כי ככל שאין

תחולה להסכם, הוא זכאי לשיפוי בשיעור של 55% בלבד מתוך התגמולים ששולמו

לנפגע שנהג בכלי רכב שאינו מבוטח.

איני רואה לקבל טענה זו, הן מאחר שהטענות הועלו מצד באי-כח המל”ל

כטענות חלופיות לטענה בדבר אי תחולת ההסכם, והן מאחר שהמל”ל לא השיג בשני

מקרים אלה את התוצאה הרצויה מבחינתו.

11

נוהג: קיומו של נוהגַ ידוע ומקובל, שעל פיו פועלים הצדדים, עשוי לסייע

בפרשנות חוזה (השוו להוראת ההשלמה בסעיף 26 לחוק החוזים; ע”א 11039/07

אליהו חברה לביטוח בע”מ נ’ אבנר אגוד לביטוח נפגעי רכב בע”מ, בפסקה 40

466 (תשס”א)). קיומו של , 6.7.2011 ); אהרן ברק פרשנות במשפט – החוזה 266-263 )

נוהג הוא עניין שבעובדה והנטל להוכחתו מוטל על הטוען לנוהג, בהתאם לכלל לפיו

הדין הראייתי הולך אחר הדין המהותי, ועל בעל דין להוכיח טענה המקדמת את עניינו

(והשוו לנטל המוטל על הטוען לנוהג, לצורך השלמת חוזה לפי סעיף 26 לחוק החוזים

– גבריאלה שלו דיני חוזים – החלק הכללי 448 (תשס”ה)). בית משפט קמא קבע כי

במישור העובדתי לא עלה בידי המשיבים להוכיח קיומו של נוהגַ שלפיו במקרים כגון

דא המל”ל מסתפק בשיפוי בשיעור של 55% מהגמלאות (פסקאות 39-38 לפסק הדין).

בקביעה זו לא מצאתי עילה להתערב, בהינתן שבסך הכל הוצגו שלושה מקרים מתוך

תקופה של עשרות שנים, ועל אף העובדה שהמל”ל לא הציג מקרים שבהם התוצאה

היתה שונה.

18 . סיכום ומסקנה: בכל הנוגע לשיעור הפיצויים, ראיתי לקבל את הערעור כך

שהמל”ל יהיה זכאי לשיפוי בשיעור של 80% מהגמלאות. זאת, מן הטעם שהניזוק

2) להסכם כמי “שאינו הנוהג בכלי הרכב” (יצויין כי ) במקרה דנא נכנס בגדר סעיף 3

.(( למסקנה דומה הגיע בית המשפט המחוזי בעניין רוזנר (בפסקה 111

19 . נקודה נוספת שעלתה בשלב הערעור: בפני בית משפט קמא הגיעו הצדדים

להסכמות על גובה הגמלאות ששולמו וישולמו. במסגרת הערעור, ביקש המל”ל

“לעדכן” את סכום הגמלאות בהתאם לתיקון בתקנות ההיוון, כדי שפסק הדין ישקף את

המצב העדכני לאשורו. בהיעדר בקשה להגשת ראיות נוספות בשלב הערעור, ולו

בדמות חוות דעת אקטוארית מעודכנת על פי תקנות ההיוון שבתוקף, איני רואה

להידרש לטענה זו, והיא נדחית.

סוף דבר

20 . לעניין תחולת ההסכם, אציע לחבריי לדחות את הערעור ולקבוע כי בהתקיים

שני התנאים שנקבעו בהלכת אררט, ההסכם חל גם על תביעות לשיפוי בגין תגמולים

ששולמו וישולמו על ידי המל”ל בעקבות תאונת דרכים שנדונה על פי פקודת הנזיקין.

לעניין שיעור הזכאות של המל”ל, לדעתי יש לקבל את הערעור, כך שבמקרים בהם נהג

מבוטח פגע בנהג שאינו מבוטח, המל”ל יהיה זכאי לשיפוי בשיעור 80% מהגמלאות

12

ששולמו וישולמו. בית משפט קמא לא ראה לנכון לפסוק הוצאות ולא מצאתי עילה

להתערב בכך; ובנסיבות העניין, גם בהליך הנוכחי לא ייעשה צו להוצאות.

ש ו פ ט

השופט ס’ ג’ובראן:

אני מסכים.

ש ו פ ט

השופט מ’ מזוז:

אני מסכים.

אכן, טענת המל”ל באשר להיגיון הכלכלי של ההסכם, לפיו יש צידוק להנחה

הניתנת בהסכם רק מקום שהדבר חוסך מהמל”ל התדיינות, הינה בעלת משקל, אך לא

משקל מכריע שיש בו כדי לגבור על לשונו של ההסכם, לה מעמד בכורה בפרשנות חוזה

(סעיף 25 (א) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל”ג 1973- ). זאת במיוחד כאשר קיים

הסבר סביר למסקנה העולה מלשון ההסכם, הנעוץ באי רצונם של הצדדים להחריג

מצבים שהם ממילא זניחים. חיזוק לכך ניתן למצוא בעובדה כי אף שהמחלוקת בענין

זה הייתה ידועה לצדדים זה מכבר, הרי שהם בחרו לחדש לאחרונה את ההסכם ביניהם

מבלי שנתנו מענה למחלוקת זו בנוסח ההסכם החדש שכרתו.

ש ו פ ט

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י’ עמית.

.( ניתן היום, ט’ באדר התשע”ז ( 7.3.2017

ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט

_________________________

16001350 עכב _E07.doc . העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח

www.court.gov.il , מרכז מידע, טל’ 077-2703333 ; אתר אינטרנט

13

עיצוב האתר -Right and Left Studio